מגניב.קום

אחרי שהתרעננו עם שייק קר, תפסנו מונית מהמקדש הלבן אל המקדש הכחול... Wat Rong Suea Ten, "הבית של הנמר הרוקד". סיפור מעניין מאחוריו - היה מקדש נטוש שעלות התחזוקה שלו היתה כבדה לקהילה הענייה מאוד פה, נזיר אחד החליט לתת תרומה גדולה והקהילה כולה התגייסה לעניין, שיפצה את המקום, והביאה אמן שיעצב. שהוא למעשה התלמיד של האמן שהקים את המקדש הלבן. איכשהו, המקדש הזה נעים בהרבה ומרשים בהרבה בתחושה שלו. הוא פתוח לקהל הרחב, לא קפוץ ולא צפוף. אולי גם כי מזג האוויר מרחם עלינו עכשיו יותר.  אנחנו מסתובבים לנו ומצטלמים וצוחקים, הנה זולטאר הבת (בובת אישה בגודל אמיתי זזה ומדברת בקטע קריפי), כדור בדולח, יצורי ים משונים למראה. נחמד לנו.  יושבים רגע לנוח, ופתאום נזיר מבוגר מגיע - שולף את המצלמה שלו ומבקש להצטלם איתנו. מצלם כמה תמונות אפילו. אחרי זה הוא מחייך, שואל מאיפה אנחנו הוווו יסלאל! ונותן לשני הבנים קמע קטן במתנה.  אחרי סיבוב נוסף ומשקאות תה צמחים קרים מוזרים אך...

בדרך אל צ׳יאנג ראי, הפיתולים והירוק הופכים מהר לעיר ענייה למראה. בהחלט קונטרסט למקדש הבוהק שנפגוש בקרוב.  במלון הקטן התקבלנו בחיוכים אינספור, ולמזלנו קלטתי ברגע האחרון ביקורת עליו שבחפירות האינסופיות (והשימושיות), האוסטרלי החביב נתן טיפ זהב: מעבר לכביש יש ספא מסאז׳ים, ושם ידידיי - יש אחלה שירות כביסה. הופ 200 קילו כביסה חזרה נקייה, מבושמת ומקופלת. השמחה גדולה. סיימנו ת׳יום בצחוקים במסעדה שליד המלון, שבה כולם כולל הטבחים התעטשנו ממשהו חריף לאללה שמישהו אכל, וגם את הבוקר שלמחרת פתחנו במסעדה הזו, עם דומינו וחביתה שמתחתיה הר של אורז וגם פיצה טעימה שהאיש מכין במקום.  ואז החזרנו את הרכב, ויצאנו לדרך אל עבר המקדש הלבן Wat Rong Khun, מקום שיצר אמן מקומי חובב נצנצים ובודהיזם וביזאר. המקדש הזה, שהיה אחד הדברים שהתרגשנו לקראתו, היה ללא ספק מרשים ומושקע, ובהחלט צולמו בו גם צולמו אינספור תמונות, ועדיין הר מיי סאלונג בעיניי לוקח אותו בלי מצמוץ ובלי שום פאסון.  היה חם לתפארת ויפה לתפארת. ...

הדרך היום היתה יפה וירוקה בטירוף לא משנה לאן הבטנו. הגיבור האלוף הכתום שהתעקש שנלך על זה, נהג את כל פיתולי ההר במשך כמה שעות, אל גובה של 1,367 מטר ליתר דיוק.  חלפנו בין כפר מקומי של שבט ה- Akha, שהיו חמודים והצצנו להם טיפה אל תוך הכפר והחצרות (אבל מי שבונה על מרכז המבקרים של השבט, שישכח מזה. התדפקתי על דלת מלאת קורי עכביש בתקוות שווא, והחברה בדוכן המיצים שליד הסבירה שהם סגורים מאז הקורונה, אבל אפשר להציץ אינסייד כי חלק מהאנשים לא בבית...), לבין מקדש האפר Chedi על גבי ההר המרהיב של Mae Salong. ואז הגענו מעלה מעלה - בדרך מרהיבה של מטעי תה תאילנדי טעים (תגידו את זה מהר). עצרנו תחילה בבית תה קפה עם נוף מטורף, וקיבלנו לטעום גם תה "דם דרקון". אי אפשר לתפוס את כל הפנורמה המשוגעת הזאת במצלמה. או בעין אפילו. שדות התה כמו שמלת מלמלה ירוקה ויפה, נותנים פייט לשדות האורז היפים שלי.  המשכנו והמשכנו עוד מעלה, למסעדה עצומה עם נוף משוגע לא פחות. היינו הסועדים היחידים, ונהנינו מאוכל חריף למדי. חתול שזכה לשם המפוקפק "שניצל טופו" זכה גם לארוחת טופו חריף שאכל כאילו אין מחר.  הדרך אל צ׳י...

איזה נוף מדהים. מדהים.  שדות תה ירוקים ושמיים כחולים, מקדש תרנגולים, ואנחנו בעננים תרתי משמע.  מי שעולים לצפון תאילנד, ומסתדרים עם הנהיגה בצד הלא נכון כמו האלוף הגיבור הפרטי שלי - קחו נשימה ארוכה וצאו למסע בין תא טון אל דוי מיי סאלונג. פשוט אחת הדרכים המרהיבות ואני לא נוטה להשתמש במילה הזו הרבה. או בכלל. 

החלטנו פשוט לחתוך ליפן... ....סתם.....! הגענו בדרכים אל Hinoki Land, כהמלצתו של הנהג החמוד מקס. איפשהו בין צ׳יאנג דאו לצ׳יאנג ראי, על שטח עצום, משתרע לו "כפר יפני" מושקע ביותר עם מבנים בסגנון מסורתי – פגודות, גשרים אדומים, שערי טורי (Torii), גינות יפניות ובריכות. מתברר שאיש עסקים תאילנדי שבילה שנים ארוכות ביפן החליט להביא קצת מתרבות יפן אל תאילנד, כשהמבנים המרכזיים עשויים מעץ Hinoki (עץ ברוש יפני יוקרתי, שממנו קיבל הפארק את שמו). בילוי נחמד מאוד, הכנה למסע האמיתי ביפן...  מה שבטוח, צייתנו לשלט, שמסביר שמי שפוסע בשביל עמודי ה- Torii מגיע לגן עדן, ואין לחזור בחזרה דרך אותו השביל. עוד בהמלצת הנהג החמוד מצ׳יאנג מאי, עצרנו גם במקדש ביזארי ואפלולי, עם מערת עטלפים, קדרות ומדורה.  עצרנו גם במסעדה עם תפריט בגודל אנציקלופדיה, וארבע מלצריות וגוגל טרנסלייט כדי להכין לנו את הארוחה העצומה שהזמנו (עודף ממאה שקל).  ממשיכים!

שבעים ושמחים (חשוב להאכיל את החיות), הגענו אל Tha Ton, עיירת הנהר הקטנה שבה גם בסופר המקומי חולצים נעליים.  שמחנו מאוד שלא נבהלנו מתלתלי הפיתולים שצייר הגוגל מאפס בדרך שנראתה אתגרית והתגלתה כנעימה למדי, ואפילו החלטנו להמשיך ולהתפתל גם מחר לעבר Mae Salong המסקרנת.  במלון הקטן שעל הנהר התקבלנו בצהלות על ידי שתי הליידיז, שהתלהבו מאוד מהידע של הילדים בשפתן. להן עצמן אנגלית לא רעה בכלל. לצד תה קר ועוגיות, וגם מגבות בצורת פיל, נתנו לנו המלצות מעניינות, כולל לארוב לנזירים במצעד הבוקר שלהם באזור 6 בבוקר. הן שאגו מצחוק מתגובת הילדים, ואנחנו החלטנו לשים שעון למוקדם מדי...  בינתיים הצטיידנו בערב בביסקוויט קוקוס, עוגיות חמאת בוטנים ובננה רוטי לילדודס, וגם הזמנו 3 לילות במלון בצ׳יאנג ראי. ואני בכאב בטן חגיגי, לראשונה בטיול. והנה בערפילי הבוקר, כמובטח: חזרנו לנימנום נוסף, ואז אורזים שוב להמשך המסע - מעלה אל מטעי התה!

אחרי שמשהו כלשהו עקץ את יפתי הקטנה בכף הרגל, נשארנו למחרת שתינו בבקתה החמודה, מתחת למאוורר ועם הנוף הירוק מבעד לחלונות. הגברים יצאו אל מערת צ׳יאנג דאו, מקווה שייהנו ויחזרו עם חוויות מוצלחות. וגם תמונות! בהמשך נלך לבריכה הכיפית פה ונשכיל ללכת למסעדה מוקדם יותר הפעם. המערה היתה להם מוזרה כצפוי, עם שלד מדבר ואף אחד חוץ ממנו, ובפנים ראו כמה פסלי בודהה ובגדים משונים להשאלה. מעבר לתיאור הקריר שקיבלנו מהשניים, למדנו שהמערה היא למעשה מערכת שלמה של מערות, עם נטיפים וזקיפים, ושלל אגדות על נזיר שהתגורר במערה במשך אלף שנה ועל אגם מכושף ועוד.  ובחזרה ליער שלנו - איזה כיף שהלכנו לבריכה! גם הג׳ינג׳י והתייר הצעיר שהפתיע והצטרף, ונהנינו ביחד משקיעה מהממת מאחורי ההר ונוף פתוח.  בדיוק בשקיעה ברחנו החוצה מהיתושות שבאו לאסוף קצת דם טרי, מקלחת ויציאה לבילוי חמוד 6 דקות נסיעה איטית בחושך העצום פה - מסעדת המבורגרים ובירות מיוחדות, מקום היפי חמוד. כמובן עם תמונה שלי אוכלת המבורגר (פטריות אבל ששש...) כדי לבלבל את המשפחה, והיו לנו גם המבורגר או...