מגניב.קום

הו הרגליים... ועדיין טוקיו בלילות מחכה לנו. יוצאים לדייט זוגי מוקדם בתקווה שהילדים יירדמו מוקדם. בדיעבד, הם נשארו ערים עד חצות ושיחקו אמת או חובה מצחיקים ביותר כי לא הצליחו להירדם.  יאללה, שינג׳וקו. תיכננו ללכת בכיוון מסוים, לרחוב תיירותי בשם Omoide Yokocho Memory Lane 新宿西口 思い出横丁 שאזכור בכל זאת אולי ללכת, אבל רוח הנעורים באוויר כבר מהמטרו הובילה אותנו בעקבות נהרות היפנים והיפניות הצעירים אל חלקים אחרים של העיר הזוהרת הזאת. הכל צבעוני ומהבהב כמובטח.  באיזשהו שלב הרעב והסקרנות הכריעו והחלטנו לשבת באחת המסעדות המבטיחות באזור, קטנה ויפה. תור קצר של שלושה זוגות לפנינו, בקטנה. אחרי יותר מחצי שעה! זכינו לחכות על כיסא בפנים... ואחרי מו"מ קצר עם המלצר, שהיה לו קשה להבין את הקונספט של היותי צמחונית מעצבנת ולמה אני לא מזמינה בשר, סוף סוף התיישבנו. שיר של bts ברקע, הפופ הקוריאני שבו פרינצ׳יפסה מאוהבת מעל הראש ואל תנסי להתכחש בכלל, שמחה גדולה.  אז הקונספט הוא שלא קלטנו שזאת בעצם מסעדת Yakiniku שבה אנחנו עושים מנגל. הארובה המעשנת בחוץ איכשהו חמקה מאי...

היום התפצלנו, אהובתי הקטנה צריכה עוד מנוחה, ונשארה ביחד עם אביה החמוד בדירה. התייר הצעיר ואני נסענו אל מקדש Sensō-ji שברובע אסאקוסה המסורתי, המקדש הבודהיסטי העתיק ביותר בטוקיו ואחד מהסמלים הבולטים של העיר.  בדרך נהנינו מהליכה ארוכה דרך פארק Ueno ומפסלים של רודן, התייר הצעיר התרשם במיוחד משער הגיהנום שלו. וכשהגענו אל אסקוסה - זכינו לתהלוכה חגיגית במיוחד. האגדה מספרת, וגם הג׳יפיטי כי סליחה אנחנו עייפים כעת אז הנה תקציר וגם תמונות שאני מבטיחה באיזשהו שלב להפוך, שבשנת 628 לספירה העלו שני דייגים ברשתם פסל קטן של האלה קאנון, אלת הרחמים הבודהיסטית. כשהם ניסו להשיב את הפסל לנהר, הוא חזר אליהם שוב ושוב — עד שהבינו כי מדובר באות שמימי. בעל האדמות המקומי הקים לכבודה מקדש קטן, וכך נולד סנסו-ג’י. במהלך הדורות גדל המקום למרכז דתי חשוב, בעיקר בתקופת השוגונות של טוקוגאווה (המאה ה-17–19), אז הפך לאתר עלייה לרגל פופולרי. במהלך מלחמת העולם השנייה, הפצצות כבדות החריבו את רוב המבנים, אך הם נבנו מחדש בשנות ה-50 — כסמל לתקווה ולתחייה של טוקיו שלאחר המלחמה. ...