שדות אורז פוראבר
הגשמתי חלום.
בערב שלפני היום המלא האחרון שלנו בצ׳יאנג מאי תפסה אותי מיגרנה. איכשהו, ואני מאשימה את הסטיקי פולז, דוי אינתנון שעליו חלמנו עוד לפני שיצאנו למסע נותר לסוף. והמיגרנה הו המיגרנה... והג׳ינג׳י מתאפק שלא ללחוץ, אפילו הילדים נראים שמחים לעשות את המסלול. חופרת שעות בהסברים על הטיול ועל המסלולים השונים ועל מזג האוויר ומה לא. ויש מסלול בשדה אורז... חייבים.
במקרה פגשנו נהג חמוד בבולט, שזרם לקחת אותנו אל ההר הנכסף. ברגע שהוא אמר שהוא נוסע לשם לפעמים לתפוס את הזריחה - התאהבנו. וגם בחיוך שלו עם הלחיים הענקיות.
בקיצור, נוסעים!
הנסיעה עד אל הכניסה לפארק הלאומי העצום לא נורא ארוכה כמו שחשבנו, בעיקר תוך כדי פטפוט נמרץ עם הנהג שהפך למדריך וגם קצת לחבר תוך כדי הנסיעה. היסטוריה, תרבות, המשפחה שלו, הגירלפרנד שלו, מסעותיו בניו זילנד ובאוסטרליה, הידיעה שלנו בגיאוגרפיה של תאילנד ומסעותיו של הג׳ינג׳י. במקביל לחידוני bts האינסופיים והמצחיקים של פּרינצ׳יפסה אהובתי וגלגולי העיניים של התייר הצעיר, שהקשיב בעניין רב לשיחה של המבוגרים.
הנוף לאורך כל הנסיעה היה מעלף באמת, ביום סגרירי, עם טפטוף קל שליווה אותנו בכיף גם במסלול עצמו.
בפסגת ההר עצרנו, ויצאנו לכמה דקות הליכה קלה, להתפעל מהגובה - הנקודה הגבוהה ביותר בכל תאילנד. או כך כתוב בשלט. לבשנו את הבגדים החמים שהבאנו, הצטלמנו והכל, והופ הסיבוב הרגיל של התיירים נגמר.
מוכנים למסלול האמיתי.
פתאום, אמצע שום מקום, "ג׳ינג׳י!"
חבר מגיל צעיר של הג׳ינג׳י מזהה אותו והשניים שלא התראו שנים מתחבקים. תמונה לאמהות שמספקת להם חומר לקאץ׳ אפ ביניהן, ואנחנו מתחילים את המסלול עם המדריכה המקומית החמודה שלנו. יצא לנו טוב, דוברת אנגלית ומלאת סבלנות. כדאי מאוד לקחת מקל במבוק להליכה, שירת אותנו נאמנה ביותר.
המסלול היה מהמם, לא פחות. הרבה ירידה במדרגות שהציקו לברך הסוררת שלי, וטיפה בוץ בגלל הגשם, אבל חוצמזה קסם. ירוק עז ועצים וצירצורים וציפורים.
המדריכה החוותה לנו בחיוך עם המטריה שלה על צפרדע, נחשים, לטאות, ונעמדה בזוויות מלחיצות ממש מול המפלים וגשרי הבמבוק כדי לצלם אותנו. היא והילדים היו מקדימה, ולנו היו רגעים זוגיים משלנו מאחור, בעיקר בשלב שבו רציתי לבכות מאושר למראה שדות האורז שחלמתי עליהם שנים. כמה שדות אורז! מכל כיוון.
מיליון תמונות וסרטונים ועדיין קשה להעביר את העוצמה של היער, הגודל של עלי הבננה, העצים, המפלים. קריר ויפה ולח.
לקראת הסוף כבר התעייפו הילדים, גם אנחנו קצת, ובדיוק הגענו אל הסוף (אמא, אמרת שזה לקראת הסוף לפני ארבעים דקות חח).
המדריכה אמרה בגאווה, זה הכפר שלי. שם מגדלים קפה ותה, פעם גידלו גם אופיום ולכו תדעו מה היום. תרנגולות קיבלו את פנינו, וילד בן אולי 14 על קטנוע חלף על פנינו. הושיבו אותנו לטעום תה צהוב (חליטה של צמחי מרפא שונים) ותה כחול (פרח פרפר האפונה), ושני סוגי קפה. הכל מרתק.
פרינצ׳י ואני עשינו סיבוב קטן וקנינו סבון עשוי מאבטיח ומפירות יער, ושני פעמונים קטנטנים כמזכרות וגם כתרומה לקהילת הכפר. המדריכה קיבלה טיפ יפה, אכלנו מהאננס הטרי שנשאר לנו מתחילת המסלול, ופגשנו את מקס המחויך שהמתין לנו בסבלנות.
משם לקח אותנו למסעדה מקומית עם נוף כמו מתוך גלויה, והגשם ממשיך לרדת.
קארי ירוק צמחוני ואיזה כיף ומורנינג גלורי, פאד תאי ומרק פורק ועוף כלשהו לגיברת, מול הגשם המטפטף, והכלב החמוד שחיכה שמשהו יפול והפעוטה השובבה שתלשה טישו תוך כדי צפייה ביוטיוב.
בחזרה אל דירתנו על רקע נוף ירוק אינסופי ומהמם, עייפים ומרוצים טילים. בדרך הנהג החמדמד נותן לנו מלא טיפים להמשך המסע, ובהמשך אפילו שולח לנו מסלול שהכין לנו עם עצירות מפתיעות וטובות.
להתראות מתישהו בעתיד, צ׳יאנג מאי. היית טובה אלינו מאוד.
Comments
Post a Comment